למה אנחנו מכניסים את הנורות שלנו למבחן האדי הקיצוני
חדרי אמבטיה הם באמת סיוט עבור רכיבי החימום. ברגע אחד החדר קר מאוד, וברגע הבא הוא הופך לענן עבה של אדים.
רוב האנשים חושבים שהנורה נהרסת רק בגלל שהחוט הפילמנטי שלה נהיה ישן. אך הסיבה האמיתית היא החיבור בין צינור הקוורץ לבין האלקטרודה. אם החיבור הזה אינו מושלם, הלחות חודרת פנימה. כשזה קורה, הטונגסטן מתחמצן, והנורה נהרסת תוך מספר שבועות.
כך אנחנו מונעים זאת.
אנחנו לא רק מרססים את הנורות במים – אנחנו מכניסים אותן לחדרים עם לחות גבוהה ומעלים את הטמפרטורה. בעצם, אנחנו גורמים לנורות ל“הזיע”.
זה גורם לחומר האטימה להתרחב ולהתכווץ שוב ושוב. אם יש אפילו דליפה זעירה, אדי המים ימצאו אותה. וכשהאדים נכנסים פנימה, החוט הפילמנטי לא יכול לעמוד בלחץ, והנורה נהרסת.
אנחנו בודקים את ההתנגדות החשמלית של הנורות לאחר כל סיבוב כזה, כדי לוודא שהנורה לא תפסיק לעבוד ברגע שהלחות תגיע ל-90%.
זו בעצם בעיה של איזון.
אנחנו משתמשים בזכוכית קוורץ מיוחדת ובחומרי אטימה עמידים בפני חום, כדי להתמודד עם הלחות. זכוכית הקוורץ מצוינת לעמידה בשינויי טמפרטורה קיצוניים, אך היא שבירה.
החלק הקשה הוא שאם החיבור יהיה צמוד מדי, הזכוכית עלולה להישבר כשהיא מתחממת מהר מדי. אנחנו מבזבזים הרבה זמן כדי למצוא את הנקודה האידאלית – כזו שבה החיבור גמיש מספיק כדי לעמוד בחום, אך צמוד מספיק כדי למנוע חדירת אדים.
מה זה אומר עבורכם?
אם אתם מתקינים את הנורות בתקרות גבוהות או ברכיבי אמבטיה מפוארים, אתם לא יכולים להרשות לעצמכם נורה שנהרסת ברגע שהלחות מגיעה ל-90%.
נורה שלא עברה את מבחן החום עשויה להיראות מושלמת על שולחן העבודה שלכם. אך בעולם האמיתי? זו המרה. אנחנו עושים את מבחני החום כדי שאתם לא תצטרכו להתמודד עם תקלות או עם עלויות החלפת הנורה.
זה אומר שהנורה אכן תחזיק מעמד כמו שהיא אמורה, אפילו בחדרים עם לחות גבוהה מאוד.